מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בתנועה. התחלתי את הדרך שלי דווקא בעולם הריקוד כתלמידה בתלמה ילין. בצבא רציתי להיות מדריכת כושר, אבל לא התקבלתי. מודה, זה קצת שבר לי את הלב. אחרי השחרור לא חשבתי שאעסוק בתחום הזה באופן מקצועי, ובטח לא אהיה בעלת סטודיו או רשת סטודיואים.
בזמן שהתאמנתי, אחת המאמנות שלי החמיאה לי שוב ושוב על הדיוק בתנועה, על הנשימות, על החיבור לגוף. החלטתי לנסות — ונרשמתי לקורס מדריכים ראשון. כך, בעליית הגג בבית הוריי, עם כמה משקולות, רצועת TRX אחת וקנקן מים מאולתר, התחלתי לאמן 2–3 אנשים בשבוע. זה היה תחביב קטן, בלי שאיפה עסקית מאחורי הקלעים — פשוט מתוך אהבה לתחושה שאימון יוצר בגוף ובנפש.
אבל משהו קרה בדרך. ככל שהתמדתי, ראיתי את האפקט של האימונים על האנשים סביבי — איך הם מגיעים עייפים ויוצאים מחייכים, איך הגוף שלהם מתחזק ואיך הביטחון שלהם גדל. עם הזמן התחלתי להבין שזה לא רק תחביב. זו שליחות.
כששכרתי את המקום הראשון רעדתי מפחד. פחד מהלא נודע, פחד מהכישלון. מה אם אף אחד לא יבוא? מה אם לא אעמוד בזה? לאימון הראשון הגיעו בדיוק שמונה מתאמנים — וכך נולד השם OCHO. הרגע הזה היה נקודת מפנה. הבנתי שאם אתן את כולי, זה יכול להפוך למשהו גדול.
השנים עברו, הקבוצות התמלאו, האנרגיה בחלל הקטן הפכה למגנט. אחרי שנתיים פגשתי את אהבת חיי החדשה — הפילאטיס. אהבה ממבט ראשון. הרגשתי שאני מצליחה להמציא את עצמי מחדש. מתוך הכבוד לשיטה הקלאסית ומתוך עוצמה נשית בוערת יצרתי את השילוב בין כוח לפילאטיס מודרני: Power Pilates.
לאורך כל הדרך הייתי לבד. המאמנת, המזכירה, המנקה והמנהלת. כל שקל שחסכתי חזר ישר לעסק. ידעתי שירידה לפרטים הקטנים — מהניקיון, דרך השירות, ועד לתכנון האימונים — תביא לתוצאות גדולות. כשהגיע הרגע לפתוח את הסניף בהוד השרון, הרגשתי שאני מגשימה חלום: חלל מהמם, מעוצב עד הפרט האחרון, שמייצג את כל הדרך הארוכה שעברתי.
זו לא הייתה רק פתיחה של מקום חדש. זו הייתה הוכחה לעצמי שאפשר להתחיל קטן, בענווה ובאהבה אמיתית לתחום, ולהגיע רחוק — אם הולכים בדרך בעקביות, עם לב פתוח ועבודה קשה.